תערוכות
"מירב הימן"
מירב הימן ממקדת את תשומת לבה בפערים שבין האידיאלי והקונקרטי, בין הווירטואלי והממשי, בין האישי והאנונימי, במטרה לחתור תחת הפנטזיה של מוסד הנישואין המקודש ושל מוסד המשפחה. ברוב עבודותיה היא משתמשת באביזרים, בעיצוב מסוגנן, במרכיבים גרוטסקיים, בהומור ובהגזמה בניסיון לייצר בו־זמנית תחושת היכרות וניכור. היא מעידה על עצמה כי היא מתעניינת ב"ריטואלים שהפכו למכניים ובשפת גוף מעוותת, אשר מעצימים רגשות של בדידות וניתוק".
שני, 17.05.21
"נגופים"
בין החודשים מרץ עד מאי 2020 הוכרז בישראל "מצב חירום", שבו הציבור מצא עצמו תחת איום של מגפה חדשה ומתעתעת – דבר שהתבטא בשורה של הגבלות שהוטלו על ידי השלטון בדמות משטור גופני, בידוד וריחוק חברתי. כך ההתנהלות החדשה של תקופת הקורונה החלה לחלחל לחיי הציבור, כמו הווירוס עצמו שהחל להתפשט.
שני, 17.05.21
אוצרת: שגית זלוף נמיר
"קווי אור פרושים באי-חלל של הנפש*"
מפתיע לגלות שהמרחב הווירטואלי בנוי על עקרונות אנושיים תרבותיים עתיקי ימים. זהו מרחב זר, ללא טעם וריח, ללא רוח ושמש – מרחב בינארי המורכב בעיקר מצירופים־צירופים של המספרים 0 ו־1 ונחווה באמצעות תאורת הצג, המשמש חלון צפייה. ועדיין, כל ה"סביבה" הזו מושתתת על אותם עקרונות מתמטיים שמהם צמחה תפיסת החלל־מרחב והפרספקטיבה במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה.
שני, 17.05.21
"עם אובד"
במונח פְּרֵקָרִיאַט (Precariat) משתלבות המיליםProletariat (מעמד הפועלים) ו־Precarious (בלתי יציב או רעוע). זהו "המעמד הפגיע", אשר בשונה ממעמד העובדים הישן מאופיין בקבלת שכר נמוך, בהיעדר הגנה של איגוד מקצועי ובעבודה תחת חוזים זמניים. הפגיעוּת של האדם העובד, שיעורי האבטלה הבלתי נתפסים והעלייה הדרסטית בהיקף האוכלוסייה המצויה במצב של "קרבת העוני" הם מסימני ההיכר של תקופתנו. מצב זה של ארעיוּת או רעיעוּת (precarity), של אי־ביטחון חומרי ופסיכולוגי שנוצר בישראל בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי, עומד במרכזה של תערוכה זו.
ראשון, 07.02.21
"מבט אחר על האוסף"
בחירת הרשם
אוסף המוזיאון הימי הלאומי הוקם לפני כמעט שבעים שנה. בתערוכה זו איתר רן הלל רשם מוזיאוני חיפה יצירות שלא הוצגו לקהל הרחב זה זמן רב או שלא הוצגו מעולם.
שבת, 07.05.22
"אני, חיפאי"
לכבוד 100 שנים לייסודו של הארכיון ההיסטורי של התנועה הציונית ומוסדותיה תפתח במוזיאון התערוכה "אני חיפאי" שתביא את סיפורו של הארכיון הציוני המרכזי מתוך פרשנות עכשווית לאוסף הכרזות והכרוזים החיפאיים השמורים בארכיון. במסגרת התערוכה התבקש האמן, המעצב והמאייר עידו בק לבחור כרזות וכרוזים מהאוסף ולהתייחס אליהם מזווית שונה.
"הדפס להמונים" ו-"פיראנזי: המלנכוליה של החורבן"
כיום הדפוס הפך למדיום רב־תחומי, הנוטה לערב הדפס מסורתי עם חומרים ואופני ייצור חדשים כמו טכנולוגיות דיגיטליות. אלו נוּכסו במהרה לתוך מלאכת הדפוס, ואילו טכניקות מסורתיות עברו שינוי או נתמכו באמצעות שימוש במכונת הצילום, בפקס ובמדפסת הזרקת הדיו המחוברת למחשב. כך הטכנולוגית הדיגיטליות לא החליפו שיטות אחרות אלא רק הרחיבו את הבחירות ואת אפשרויות הפעולה.
שני, 19.10.20
"רכישות חדשות V"
"רכישות חדשות" היא התערוכה החמישית מסוגה המוצגת במוזיאון טיקוטין מאז פתיחתו המחודשת לקהל בשנת 1995. אנו מתכבדים להציג פעם נוספת מגוון רחב של יצירות אמנות, שנתרמו למוזיאון, או נרכשו על ידו בשנים שחלפו מאז התערוכה "רכישות חדשות IV", שהתקיימה בשנת 2014. בין היצירות הדפסים מסורתיים ומודרניים ,נטסקה, אביזרי לבוש ועוד.
במשך השנים גדל אוסף המוזיאון בדרכים שונות: אנו רוכשים יצירות אמנות יפנית מסורתית ומודרנית, בעיקר בתחומים שברצוננו להעשיר ולהגדיל את האוסף הקיים, אך גם בתחומים חדשים; אמנים המציגים בתערוכות יחיד, או בתערוכות קבוצתיות ומעניקים יצירות כמתנה למוזיאון; אמנים יפנים שמעולם לא הציגו במוזיאון תורמים מיצירותיהם לאוסף וכן בזכות מתנות ותרומות של אספנים.
שבת, 22.08.20
"שיר הוא לא רק מלים"
בציורי דיו מוקדמים נהוג היה להוסיף לציורים גאסן (gasen; כיתוב). הגאסן הוא פרוזה, שירה מקורית, ציטוט מהספרות, או מהשירה הקלאסית. במקרים רבים הכיתוב הוא תוספת של חבר, או מעריץ של הצייר ולעתים נכתב על ידי הצייר עצמו. בסופו של הגאסן מופיעים, בדרך כלל, החתימה והחותמת של כותב השיר. בתקופת אדו (1868-1603; Edo) החלו ציורים ושירים להופיע גם בהדפסי העץ מז'אנר האוקיו-א (ukiyo-e; תמונות מן העולם הצף). אף על פי שהאוקיו-א נחשב לאמנות פופולרית, הייתה לו זיקה חזקה לתרבות היפנית הקלאסית. זיקה זו התבטאה בהכללת שירי טאנקה קלאסיים בציורים ובהדפסים אלה. אחד החידושים של תקופת אדו היה איורים לאוספי שירה. הידוע ביותר בהם הוא 'מאה שירים של מאה משוררים' (Hyakunin isshu).
שבת, 22.08.20
עושות היסטוריה
פמיניזם בעידן הטרנס־לאומיות
"נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה" - השיח הפמיניסטי אימץ אמירה זו משנת 1976 של ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך. מתחילת דרכו ביקש הפמיניזם להשתחרר מהתניות חברתיות כובלות באמצעות פרקטיקות פורצות דרך כדי לצאת ממציאות של שתיקה והשלמה למצב של דיבור ומחאה. עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון לשטח ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים. פירושו בהקשרן של הנשים הוא הרצון "לְנַחְמֵד" אותן ולקשור אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.
שבת, 01.08.20
כתבו לנו ונציגנו יחזרו אליכם בהקדם האפשרי