תערוכות

משבר הקורונה, על השלכותיו המרובות, הציף על פני השטח את קיומנו השברירי בהקשרים הנוגעים למרחבים הפרטיים ביותר, כמו גם לסדרים החברתיים הרחבים. לצד החששות ותחושת אי־הוודאות, בתקופה זו טמונה גם הזדמנות להתבונן לעומק דרך הסדקים שנפערו ביסודות קיומנו וכך לבחון אותם מחדש, גם אם המפגש לא נוח ומטלטל. אשכול תערוכות זה מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים לעיתים למתעתעים וזרים בשעת משבר.

בתקופה זו, כאשר כה רבים מאיתנו חוו כיצד זה להיות מסוגרים לבדנו בחדר, אפשר שזהו הזמן להתבונן בתיאורים של "חדרי זוועה" המוכּרים לנו מתולדות האמנות. לאורך ההיסטוריה של האמנות אנו פוגשים דימויי חדרים ריקים ומנוכרים, שבהם שוררת רוח של בדידות, ארעיות ופחד. מקום היסטורי מיוחד שמור לתיאורי החדר האטום למיניהם – חללים ללא חלונות או דלתות, כמו התא, הקבר, הכנסייה, התיאטרון, חדר הקריאה או חדר האוסף.

"עידן החרדה", "תרבות הפחד", "חברת סיכון" ועוד – מונחים אלה מאשרים את מרכזיותו של רגש הפחד בזמננו. השימוש הגובר במונח "בסיכון" מבליט את נטייתה של התרבות העכשווית להתייחס לקשת רחבה של תופעות כמאיימות ומסוכנות. האמנות מגיבה לאקלים זה הן במישור הפרטי והן במישור הקולקטיבי בזיקה למגוון איומים הקשורים לאלימות, לכוח פוליטי ועוד. המגפה העולמית, שהשאירה את כולנו "קבורים" בביתנו, מזמנת התבוננות מחודשת ביצירות שחוקרות את חרדות היומיום ובוחנות את הביתיוּת כנוף מאיים.

במיצב חלב שחור בלו־סימיון פיינרו מזמין את הצופה לצפות בעבודה דחוסה בפריטים אך בעלת מאפיינים מינימליים, המדגישים ממד אוניברסלי. שמן המכונות השחור והרעיל, הנראה מאיים ומרתיע, נמצא בתוך כלי פורצלן לבנים ועדינים שקישוטיהם אינם מופרזים. השולחן והכיסאות קשורים לעבר, לחדר ההסבה בבית הוריו. זהו עולם נשכח – בית שאיננו ממתינים בו לסעודת רפאים, שכבר לא תתקיים. אווירת ההיעדר והאיִן בעבודה זו ממשיכה את המיצב שייך לשום מקום וזמן אחר, שהוצג בביאנלה בוונציה ב־2019 כאשר פיינרו נבחר לייצג את רומניה.

בחודשי הקורונה קיבלנו מכל עבר בדיחות, סרטונים ומֵמִים (memes). הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם התמלאו בבדיחות שניסו להעלות חיוך על הפנים ולהפיג, ולו במעט, את הדיכאון והמשבר שהתלווה לבידוד החברתי ולמצב הכלכלי. קבוצות וואטסאפ ופייסבוק רבות נפתחו גם על ידי אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, שביקשו להקל על שגרת היומיום הקשה, ובעזרתן התאפשר למשתתפים לחוות רגעים קטנים של צחוק וסולידריות.

בשיח האמנותי והתרבותי מתקיים דיון נרחב על אודות נשיות ופמיניזם – בעיקר בהתייחס לסוגיות של הגוף הנשי והמבט הפטריארכלי עליו. כעת – על רקע מקרי האלימות הרבים כנגד נשים שדווחו בתקשורת בתקופת משבר הקורונה – נושא זה מקבל משנה תוקף והוא בעל חשיבות רבה.
תערוכה זו בוחרת להפנות את המבט לסוגיית המרחב הנשי הביתי, המהווה "מיקרו־טריטוריה". היא משקפת מנעד הנע בין תחושות של הגנה ואינטימיות ובין חוויות של אי־נחת ועמדה חתרנית.

כוכב התערוכה הוא "האביר האפל" של ממלכת החיות: העטלף. זהו יונק מעופף שנתפס כיצור אפל ומפחיד בעיקר בגלל מראהו והחיים הליליים שלו. בחודשים האחרונים, שבהם אנו בני האדם הקפדנו להישאר כמה שיותר בתוך הבית, התחלנו לשים לב לבעלוּת שיש לבעלי החיים על מרחבי החיים שלנו. בלילה, כשאנחנו לא שם, הם למעשה יכולים לעשות כרצונם ללא חשש להיתקל בנו וללא פחד שמא נחשוף את סודותיהם.