תערוכות

המיצב של חנאן אבו חוסיין מורכב מחזיות משומשות שהוקפאו ביציקת בטון. טכניקה זו מאפיינת את השימוש בחומרי גלם לא קונבנציונליים שרווח ברוב עבודותיה – שימוש המאפשר לאמנית לבטא את קולה האישי-נשי בנושאים של דת, קפיטליזם, ניצול מיני, אהבה וחירות אישית.

בשפתו החזותית אייל אסולין חוקר את תרבות השפע בהתייחס להיבטים כלכליים חברתיים גלובליים. עבודותיו מתחקות אחר תרבות המזרח ומכילות מארג של מסמני סטטוס היסטוריים, מגדריים ואמנותיים. אלו מוצגים באופן בוטה, המגחיך את בולמיית הצריכה העכשווית. אסולין מבטא זעקה אסתטית גברית המשקפת את תרבות ה"אובר" ומציג דימויים המציפים דיכוטומיה תמידית בין עבודת הכפיים לבין השפע.

התשוקה לאובייקטים, התשוקה לקניות, ל"שופינג", מתורגמת בימינו לבילוי זמן פופולרי. ואכן, חלק ניכר מן האנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי האשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה. המטרה היא למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: "אני צורך משמע אני קיים"; אני חלק בלתי נפרד מקבוצה של אנשים מאושרים – צרכנים של סחורות והזדמנויות.

התערוכה מזמינה את המבקרים להתבונן ולחשוב על יחסיי האדם עם הטבע דרך מפגש עם יצירות אמנות עכשוויות שמעמידות בעלי חיים במרכזן.